מדע

מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.

מַדָּע[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא מדע
הגייה* mada׳
חלק דיבר שם־עצם
מין זכר
שורש י־ד־ע
דרך תצורה משקל מַקְטָל (בהיקש לגזרת חפ"נ)
נטיות ר׳ מַדָּעִים; מַדַּע־, ר׳ מַדְּעֵי־
  1. לשון המקרא ידע על־אודות העולם שהושג באמצעות צפייה, ניסוי והסקה שיטתיים, ודרכי מחקר שנועדו לפתח ידע זה.
    • ”וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל-חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת.“ (דניאל א, פסוק יז)
    • ”עַתָּה חָכְמָה וּמַדָּע תֶּן-לִי וְאֵצְאָה לִפְנֵי הָעָם-הַזֶּה וְאָבוֹאָה כִּי-מִי יִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ הַזֶּה הַגָּדוֹל.“ (דברי הימים ב׳ א, פסוק י)
    • המדע הוא תהליך מתחדש ומתפתח תדיר, ועל כל דור של מדענים, לאשר את הידע הנצבר עד אליהם, ולפתחו!

גזרון[עריכה]

  • מארמית: מַנְדַּע, מַנְדְּעָא – דעת (גם כצורת מקור).

צירופים[עריכה]

נגזרות[עריכה]

תרגום[עריכה]

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

ויקיפדיה ערך בוויקיפדיה: מדע
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מדע
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מדע


השורש ידע

השורש י־ד־ע הוא שורש מגזרת נפ"יו.

נטיות הפעלים[עריכה]

י־ד־ע עבר הווה/בינוני עתיד ציווי שם הפועל
קַל יָדַע יוֹדֵעַ

(ב׳ פעוּל: יָדוּעַ)

יֵדַע דַּע לָדַעַת או לֵידַע
נִפְעַל נוֹדַע נוֹדָע יִוָּדַע הִוָּדַע לְהִוָּדַע
הִפְעִיל הוֹדִיעַ מוֹדִיעַ (או מְיֵדָע) יוֹדִיעַ (או יְיֵדָע) הוֹדַע לְהוֹדִיעַ
הֻפְעַל -אין- מוּדָע -אין- -אין- -אין-
פִּעֵל יִדַּע מְיַדֵּעַ יְיַדֵּעַ יַדֵּעַ לְיַדֵּעַ
פֻּעַל יֻדַּע מְיֻדָּע יְיֻדַּע -אין- -אין-
הִתְפַּעֵל הִתְוַדֵּעַ מִתְוַדֵּעַ יִתְוַדֵּעַ הִתְוַדֵּעַ לְהִתְוַדֵּעַ

הערות[עריכה]

  • בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
  • ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
  • בבניין קל, צורת המקור בגזרת פ"י ופ"נ המסתיימת בתי"ו נוטה בשתי דרכים: האחת בתי"ו (בדומה לצורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ וגם בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ. (החלטות האקדמיה, עמ' 72)[3]