בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
בבניין קל, צורת המקור בגזרת פ"י ופ"נ המסתיימת בתי"ו נוטה בשתי דרכים: האחת בתי"ו (בדומה לצורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ וגם בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ. (החלטות האקדמיה, עמ' 72)[3]
בבניין קל, המטה בצורת העבר לפי נחי ל"י/ה: חָיָה (נסתר), חָיְתָה (נסתרת), חָיוּ וכולי אינו משתבש.
בבניין הפעיל, הצורות הרווחות הן צורת העבר וצורת המקור, יתר הצורות נהוגות לפי בניין פיעל.
בבוא אותיות השימוש לפני שורש זה, כאשר על פה"פ להיחטף, היא נהפכת לשווא ואות השימוש באה לפניה בחיריק (וזו גם הדרך לצורת העתיד בבניין קל עם אותיות אית"ן), דוגמת: "וִחְיוּ" (בראשית מב, פסוק יח), "וִחְיִיתֶם" (יחזקאל לז, פסוק ה), "לִחְיוֹת" (יחזקאל לג, פסוק יב) וכדומה.
ערך בוויקיפדיה: מדעי החיים
