חמן

חַמָּן

לשון המקרא חפץ פולחני הקדוש לעובדי האליל חמון.
- ”וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-פִּגְרֵיכֶם, עַל-פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם; וְגָעֲלָה נַפְשִׁי, אֶתְכֶם“ (ויקרא כו, פסוק ל)
- ”לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים“ (ישעיהו כז, פסוק ט)
- ”וַיָּסַר מִכָּל-עָרֵי יְהוּדָה, אֶת-הַבָּמוֹת וְאֶת-הַחַמָּנִים; וַתִּשְׁקֹט הַמַּמְלָכָה, לְפָנָיו“ (דברי הימים ב׳ יד, פסוק ד)
- ”אֲרוּרִים כֹּהֲנֵי הַבֵּל וְהַחַמָּנִים, כָּל יוֹצֵר-שָׁמַיִם וּמוֹשִׁיב אֱלִילִים“ (עַל הַדָּם (כְּלִיל סוֹנֵיטוֹת), מאת שאול טשרניחובסקי, בפרויקט בן יהודה)

ההסבר המקובל הוא שהכוונה כלי פולחן או צלמיות של האל הפיניקי בעל חמון (יש לציין שלפי חלק מהדעות היה אל השמש, אך כיום מקובל שהיה אלוהי ירח). לינד בלום הניח שבתחילה התקדש עמוד מיוחד לאל חמון, ובמשך הזמן החל שם זה להגדיר גם את שאר חפצי פולחן-חמון, כגון מזבח הקטורת.
לגבי הגזרון של "חמון", יש שקישרו למילה הצפון-שמית ḥammān - אח, תנור חימום.^[1] לדעת חוקרים אחרים, "חמון" הוא גלגול של האל המצרי אמון,^[2] אולם חילופי א־ח בין שפות עתיקות בהן קיים העיצור ח (כמו עברית ומצרית) לא סביר כלל, והצורה Hammon אין מקורה במצרית אלא בתעתיק לטיני מיוונית, בה מתווסף לעתים לתנועה הפותחת מילה העיצור H (ה).

חז"ל פירשו: "חמנים- על שם שהם עומדים בחמה" (ספרא על ויקרא יט/פסוק ד), כלומר צלמים המשמשים לפולחן השמש. בדרך זו הלכו רוב הפרשנים הקלאסיים (רש"י, ראב"ע ועוד), ופירשו ש"חמן" גזור מ"חמה".

↑ Walbank, Frank William (1979). A Historical Commentary on Polybius, Volume 2, Clarendon Press, p. 47.
↑ S. G. F. Brandon, Dictionary of Comparative Religion, 1970.

3. הקשר בין המילה חמן למילה שמציינת אוהל בערבית: https://en.wiktionary.org/wiki/%D8%AE%D9%8A%D9%85%D8%A9#Arabic