המשמע הבסיסי של השורש ז-י-ד (או ז-ו-ד) הוא 'רתח' (כמו הפעיל: הֵזִיד ב 'הרתיח, בישל נזיד': ”וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד“ (בראשית כה, פסוק כט)).
מאחר שמים רותחים עולים על גדותיהם, באנלוגיה הפועל, כאשר הוא מתייחס לבן אדם, רכש את המשמע 'עלה על גדותיו', כלומר 'החציף פנים, פעל באופן חצוף בלי לשמוע': ”וַיֹּאמֶר יְהוָה ... לֹא תַעֲלוּ. ... וְלֹא שְׁמַעְתֶּם ... וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ“ (דברים א, פסוקים מב – מג). ומשם 'פעל רע בכוונה, במזיד, בזדון'.
שורש ז-י-ד או ז-ו-ד: כמה מילונים לא מפרידים ביניהם, אך כנראה שורש זה 'רתח'\'פעל בזדון' במדויק ז-י-ד (כמו המקבילים בארמית זידנה[2] וערבית زَيَّدَ (זַיַּדַ)), בניגוד לשורש לא קשור ז-ו-ד (שורש של מזוודה) במשמע בסיסי 'צידה לדרך' וקשור לצורה ארמית של צידה (כמו המקבילים בארמית זוודא[3] וערבית زَوَّدَ (זַוַודַ) 'סיפק צידה, ציוד').
לפי HALOT[4], המשמע המקורי 'רתח', במובן 'כעס' (בן אדם שרותח = כועס מאוד, בדומה לאנגלית 'boil with anger'), מופיע בפסוק ”וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ“ (שמות כא, פסוק יד) = 'ואם איש כועס מאוד על רעהו עד שהורג אותו".
מאותו משמע הבסיסי 'רתח' של השורש زيد (זיד), השפה הערבית הסיקה מהרעיון של 'מים רותחים עולים על גדותיהם' את המשמע زائِد (זַאִד) 'עודף, מופרז', زَيَّدَ (זַיַּדַ) 'הגדיל, הרחיב'[4].
מהשורש ז-י-ד (לפעמים ז-ו-ד) שמשמעו הבסיסי 'רתח', משם הזיד 'הרתיח'. בהשאלה, כנגזרת ממשמע זה ראו הֵזִיד א 'החציף פנים, פעל רע בכוונה' כאשר הפועל מתייחס לאופי של בן אדם.
הפועל מופיע פעם אחת במקרא השורש ז־ו־ד או נ־ז־ד (מפרשים)
↑ 4.04.1HALOT ערך זיד. The Hebrew and Aramaic Lexicon of the Old Testament, by Ludwig Köhler, Walter Baumgartner, Johann Jakob Stamm, Benedikt Hartmann, Ze’Ev Ben-Hayyim, Eduard Yechezkel
