”הללו היו יושבים, כשהם מנפנפים, לפרקים, כלפּי פניהם במטפּחות ופיותיהם מנשפים בכפות הקטנות אשר בידיהם, המלאות גלידה קרירה“ (אצל, מאת אורי ניסן גנסין, בפרויקט בן יהודה)
”יֵשׁ לִי גְּלִידָה הֲכִי טוֹבָה / הֲכִי טוֹבָה וּמְשֻׁבָּחָה / קְנוּ מִמֶּנִי, יְלָדִים / קוּקוּ, אֲהָא; גְּלִידָה טוֹבָה!“ (גְּלִידָה טוֹבָה, מאת לא ידוע בזֶמֶרֶשֶׁת)
מארמית: גְּלִידָא – כפור, כנראה בתרגום אונקלוס: ”וּסְלֵיקַת נָחֲתַת טַלָּא [...] דַּעְדַּק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא“ (אונקלוס על שמות טז – פסוק יד), וכן בתרגום אונקלוס על הפסוק בו יעקב טוען ללבן כי "הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה" כותב "הֲוֵיתִי בִימָמָא אַכלַנִי שַׁרבָּא וּגלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵיליָא". המילה בעברית החדשה היא מחידושי אליעזר בן־יהודה. במילונו כתב: "יקראו בארץ־ישראל המדברים עברית ממתק עשוי מסֻכר וביצים ונקפא וקר כגליד". השורש המשנאי ג־ל־ד נבחר משום שעניינו קפיאה והתקשות; כמו כן, המילה נבחרה כתשמו"ץ למילה מאיטלקית: gelato.
ערך בוויקיפדיה: גלידה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גלידות