ברח

בָּרַח[עריכה]

לשון המקרא התרחק במהירות, עפ"ר בכדי שלא ישיגוהו.
- "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שמות ב טו)
- ”בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה, וברח מן העבירה: שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה“ (משנה, מסכת אבות – פרק ד, משנה ב)
- "לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!" (ביאליק, "חוזה, לך ברח")
- לאחר התאונה, פחד יהודה שמא השוטרים יתפסוהו, וברח.
לשון המקרא חלף במהירות.
- ”וְיָמַי קַלּוּ מִנִּי רָץ, בָּרְחוּ לֹא רָאוּ טוֹבָה“ (איוב ט, פסוק כה)
- ”כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל, וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד“ (איוב יד, פסוק ב)

המילה קיימת בשפות שנות נוספות המשמעויות דומות - פיניקית: 𐤁𐤓𐤇 (ברח) - עזב, הסתלק; אוגריתית: 𐎁𐎗𐎈 (ברח) - בורח, מתפתל; ערבית: بَرِحَ (בַּרִחַ) -נטש, עזב.

בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]