בולבוס

בּוּלְבּוּס, בֻּלבּוּס

לשון חז"ל [מליצה] ירק בעל שורש מעובה הנאכל לאחר בישולו.
- ”עִקַּר הַבָּלְבּוֹסִין, עִקַּר וֶרֶד וְעִקַּר מֵילָת, אֵין לָהֶן שְׁבִיעִית, וְלֹא לִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶן בֵּעוּר, וְלֹא לִדְמֵיהֶן בֵּעוּר.“ (תוספתא, מסכת שביעית – פרק ה, הלכה ג)
- ”הקצח והשימשום והחרדל והשום והבולכסין האופנים השחורים ובצלים הנמכרים ובני המדינה הנמכרים במידה“ (ירושלמי, מסכת דמאי – פרק ב, הלכה א)
- "שק מלא בולבוסין גדולים וּבצִדו כָּפוּת אַוָּז קרקרני, שמן וּמפוטם. את הזִוּוּג הנאה הזה הורידה השפחה מן העגלה – והרי הם מונחים בחדר-הבִּשול." (פרוזה (ביאליק)/יום הששי הקצר#ב)
- "הן רבות נוראות לי ספרו יהודים מלמדי-נסיון, שנטו לפרקים אלינו ללינת ליל-חרף וזעם, להנות מאור תנורנו אף לצלות בלבוסים ברמצו." (ביערי פּולסיה (זכרונות)#ד)