תושיה

תּוּשִׁיָּה

לשון המקרא חכמה ותבונה עברית חדשה בעיקר קור־רוח. היכולת לפעול בצורה מיטבית גם בעת מצבים הרי־סכנה .
- ”לִי-עֵצָה, וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה“ (משלי ח, פסוק יד)
- "אל אהב דעת חכמה, ותושייה הציב לפניו; ערמה ודעת הם ישרתוהו" (מגילת ברית דמשק, תעודות מדבר יהודה).

על פי גסניוס, פירוש "תושייה" מן השורש י-ש-ה. השוו לשורשה של תיבת אשיה בהוראת: בסיס-איתן
מלשון "יש" , נכתב בפרקי דרבי אליעזר - "מיד נתיעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לברא את העולם" , ועל כך נאמר "תושייה היא עוד אחת משמות התורה".(פרקי דרבי אליעזר פרק ג פסוק ה)
בהמשך מוגדרת התושייה כביזור סמכות בצורה נבונה בין הרשות המולכת לרשות המופקדת על החוכמה - "לִֽי־עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה". מכאן אמרו חכמים: כל מלכות שאין לה יועצי-אמת, מלכותה לא תזכה לחסד שזכתה בו מלוכת בית-דוד .(יסטרוב, "תושייה".), ייסטרוב מוסיף כי משמעות המילה קשורה בבסיס "יש" או "ממשי".

חז"ל קשרו לתֶּשִׁי והתיש למה נקראת תורה תושיה שמתשת כוחו של אדם.

ערך בוויקיפדיה: תושייה (תכונה)

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תושיה