תועפה

תּוֹעֵפָה[עריכה]

לשון המקרא [לא בשימוש] איבר קשיח הבולט מראשם של כמה ממיני היונקים, בד"כ משני צדי הראש, צורתו כקוץ, לרֹב חלול, ועשוי חומר קשה (כקרטין וחלבונים או עצם).
- ”אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם; כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ.“ (במדבר כג, פסוק כב)
- ”אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָרֶץ; וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ.“ (תהלים צה, פסוק ד)

ערך בוויקיפדיה: קרן (זואולוגיה)