על פניו משורש ת־ע־ב (פועל תִּעֵב), אבל לדעת קליין[1] השורש המקורי של המילה תּוֹעֵבָה הינו י־ע־ב (ולא ת־ע־ב), בדומה לתּוֹחֶלֶת מהפועל יָחַל – והשורש המקראי ת־ע־ב הוא תנייני.
המילה גם קיימת בפיניקית: ”וְאַל תַּרְגִּזֵןִ ךִּ תֹּעֲבַת עַשְׁתַּרְת הַדָּבָר הֻא” (כתובת תבנת מלך צידון שורה 6)
ממצרית: דבר קדוש. לחילוף המשמעות בין השפות ניתן למצוא שני הסברים
אנשים מרחיקים עצמם הן מהדבר הקדוש, כדי לא לחללו, והן מהדבר הטמא, כדי לא לחלל עצמם. מעתק דומה חל במילה טאבו.
היהדות מציגה עצמה כאנטיתזה לדתות עמי־האזור, והמעתק מסמל כי מה שבעיני המצרים קדוש, בעיני היהודים טמא.