תועבה

תּוֹעֵבָה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	תועבה
הגייה^*	to'eva
חלק דיבר	שם־עצם
מין	נקבה
שורש	ת־ע־ב
דרך תצורה	משקל קוֹטְלָה
נטיות	תּוֹעֲבַת־, ר׳ תּוֹעֵבוֹת, תּוֹעֲבוֹת־

לשון המקרא דבר בזוי ומאוס.
- ”אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה, מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ – וְשָׂם בַּסָּתֶר; וְעָנוּ כָל-הָעָם וְאָמְרוּ, אָמֵן.“ (דברים כז, פסוק טו)
- ”לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא – קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.“ (ישעיהו א, פסוק יג)
- ”בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח, וָחָי; לֹא יִחְיֶה, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה – מוֹת יוּמָת, דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה.“ (יחזקאל יח, פסוק יג)
- ”תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים, אִישׁ עָוֶל; וְתוֹעֲבַת רָשָׁע, יְשַׁר-דָּרֶךְ.“ (משלי כט, פסוק כז)
- ”וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה – לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ; הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם – וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?“ (שמות ח, פסוק כב)

על פניו משורש ת־ע־ב (פועל תִּעֵב), אבל לדעת קליין^[1] השורש המקורי של המילה תּוֹעֵבָה הינו י־ע־ב (ולא ת־ע־ב), בדומה ל‏תּוֹחֶלֶת‎ מהפועל ‏יָחַל – והשורש המקראי ת־ע־ב הוא תנייני.
המילה גם קיימת בפיניקית: ”וְאַל תַּרְגִּזֵןִ ךִּ תֹּעֲבַת עַשְׁתַּרְת הַדָּבָר הֻא” (כתובת תבנת מלך צידון שורה 6)
ממצרית: דבר קדוש. לחילוף המשמעות בין השפות ניתן למצוא שני הסברים
1. אנשים מרחיקים עצמם הן מהדבר הקדוש, כדי לא לחללו, והן מהדבר הטמא, כדי לא לחלל עצמם. מעתק דומה חל במילה טאבו.
2. היהדות מציגה עצמה כאנטיתזה לדתות עמי־האזור, והמעתק מסמל כי מה שבעיני המצרים קדוש, בעיני היהודים טמא.