קנח

קִנַּח (גם: קִנֵּחַ)[עריכה]

לשון חז"ל ניגב בידיו לכלוך כלשהו, לרוב שיירי מזון או נוזלי גוף.
- "בית שמאי אומרין, מְקַנֵּחַ ידו במפה ומניחה על השולחן" (משנה, סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק ח')
- "ספוג-אם יש לו עור בית אחיזה, מְקַנְּחִין בו" (משנה, סדר מועד, מסכת שבת, פרק כ"א)
- האב קינח את אפה המלוכלך של בתו התינוקת.
עברית חדשה אכל קינוח, אכל את המנה האחרונה בארוחה (בדרך-כלל מטעם ערב).
- אכלנו את הפשטידה וקינחנו בגלידת שוקולד.
- ”אחר־כך קינחו בלפתן־שזיפים מסורתי.“ (הנבלים, מאת אהרן אמיר, בפרויקט בן יהודה)

2: גזירה לאחור מהמילה קינוח 'מנה אחרונה בסעודה', שהיא נגזרת מהמשמע 1 דרך הביטוי 'קינוח סעודה': ראו קינוח.

השורש ק־נ־ח הוא שורש מגזרת השלמים.