קנח

קִנַּח (גם: קִנֵּחַ)

לשון חז"ל העביר את ידו או כלי האחוז בידו, על מנת להסיר לכלוך.
- ”בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת.“ (משנה, מסכת ברכות – פרק ח, משנה ג)
- ”הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט.“ (משנה, מסכת שבת – פרק כא, משנה ב)
- ”גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה.“ (משנה, מסכת פרה – פרק ג, משנה ט)
- האב קינח את אפה המלוכלך של בתו התינוקת.
עברית חדשה בהשאלה: אכל את המנה האחרונה.
- ”אחר־כך קינחו בלפתן־שזיפים מסורתי.“ (הנבלים, מאת אהרן אמיר, בפרויקט בן יהודה)
- אכלנו את הפשטידה וקינחנו בגלידת שוקולד.

2: גזירה לאחור מהמילה קינוח 'מנה אחרונה בסעודה', שהיא נגזרת מהמשמע 1 דרך הביטוי 'קינוח סעודה': ראו קינוח.

השורש ק־נ־ח הוא שורש מגזרת השלמים.