עמם

עָמַם[עריכה]

לשון המקרא [משוער] כיסה והסתיר. או החליש אור. גחל שנחלש אורו.
- ”הִִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיאֵל [מדנאל] כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ.“ (יחזקאל כח, פסוק ג)
- ”אֲרָזִים לֹא עַמָמוּהוּ...“ (יחזקאל לא, פסוק ח)
- ”לא שנו אלא גחלים עוממות אבל גחלים לוחשות -אסור“ (בבלי, מסכת פסחים – דף כז, עמוד א)

לשון חז"ל [נדיר] גחל שפסק מלבעור. שכהה אורו ונעשה אפר כבוי.
- היא האפר הלבנה שעל הגחלים כשעוממו (פסיקתא זוטרתא שמות פרשת וארא פרק ט)