לשון חז"ל השתתף מעט בעשיית מלאכה או עבודה עם האחר.
”כל התילויין..כולם טהורין חוץ מתלוי נפה של סלתין ותלוי כברת גרנות ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשין מפני שהן מסייעין בשעת המלאכה“ (משנה, מסכת כלים – פרק טו, משנה ד)
”אחד אוחז בקולמוס ואחד אוחז בידו וכותב האוחז בקולמוס חייב האוחז בידו וכותב פטור נתכוון לסייעו האוחז בקולמוס פטור“ (תוספתא, מסכת שבת – פרק יא, הלכה טז)
”ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים“ (בבלי, מסכת בכרות – דף ה, עמוד ב)
לשון חז"ל מן סיעה (שנגזר מן נסע: 'חבורה של נוסעים'[1]): במקור סִיֵּעַ משמע 'להיות בסיעה, ליווה אותם', משם 'להיות מסור לחברי הסיעה, תמך בהם ועזר להם', וגם סַיָּע 'מי שמלווה סיעה, מי שתומך בהם או במנהיגה'.[2]
מקביל לארמית סִיֵּיעַ ('ליווה סיעה\שיירה' וגם 'תמך, עזר'), שהושאלה גם בערבית شايَعَ (שַׁאיַעַ) 'ליווה, תמך, צידד'.
