מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
קיר ניטוח בידי הטייח
נִמְשַׁח וְכֻסָּה בְּטִיחַ (וּלְעִתִּים בְּחֹמֶר אַחֵר).
”וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן, וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת...“ (ויקרא יד , פסוק מח )
"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר נָגַע בּוֹ הַסּוּס הַזָּב יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אוֹ יִטּוֹחַ בְּשִׂיד..." מנדלי מוכר ספרים , "תולדות הטבע", חלק א'
"...בְּנוּיִים מִלְּבֵנוֹת בִּלְתִּי שְׂרוּפוֹת, וּבְחֹמֶר וְטִיחַ לֹא נִטּוֹחוּ " שמשון בלוך הלוי , "שבילי עולם", חלק א'
"...הַחֶדֶר אַחֲרֵי הִטּוֹחַ קִירוֹתָיו, וְאַחֲרֵי הִמָּשְׁחוֹ בְּשָׁשַׁר..." משה סטודנצקי , "ארחות חיים", עמ' 186
לשון חז"ל נִלְחַץ וְהוּצְאוּ מִמֶּנּוּ נוֹזְלָיו.
פועל מקראי הנקרֶה בתנ"ך אחת בבניין נפעל. קרוב לו השורש הכפול והיחידאי טח"ח[1] , וכן מקבילה לו (למשמע הראשון) גם בארמית: אֲטַח.
מילים נרדפות [ עריכה ]
הערות שוליים [ עריכה ]
↑ ”לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם“ (ישעיהו מד , פסוק יח )
השורש טוח
השורש ט־ו־ח הוא שורש הנוטה בבניינים פיעל ופועל על דרך גזרת השלמים , יתר הנטייה נעשית על דרך גזרת נע"ו/י .
נטיות הפעלים [ עריכה ]
ט־ו־ח
עבר
הווה/בינוני
עתיד
ציווי
שם הפועל
קַל
טָח
טָח
(ב׳ פעוּל: טוּחַ )
יָטוּחַ
טוּחַ
לָטוּחַ
נִפְעַל
נִטּוֹחַ
נִטּוֹחַ
יִטּוֹחַ
הִטּוֹחַ
לְהִטּוֹחַ
הִפְעִיל
הֵטִיחַ
מֵטִיחַ
יָטִיחַ
הָטַח
לְהָטִיחַ
הֻפְעַל
הוּטַח
מוּטָח
יוּטַח
-אין-
-אין-
פִּעֵל
טִיַּח
מְטַיֵּח
יְטַיַּח
טַיַּח
לְטַיֵּחַ
פֻּעַל
טֻיַּח
מְטֻיָּח
יְטֻיַּח
-אין-
-אין-
הִתְפַּעֵל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
בבניינים פיעל ופועל ניטה השורש לפי שורש שלם טי"ח, ולא לפי טו"ח.
בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]