נטוח

נִטּוֹחַ

נִמְשַׁח וְכֻסָּה בְּטִיחַ (וּלְעִתִּים בְּחֹמֶר אַחֵר).
- ”וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן, וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת...“ (ויקרא יד, פסוק מח)
- "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר נָגַע בּוֹ הַסּוּס הַזָּב יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אוֹ יִטּוֹחַ בְּשִׂיד..." מנדלי מוכר ספרים, "תולדות הטבע", חלק א'
- "...בְּנוּיִים מִלְּבֵנוֹת בִּלְתִּי שְׂרוּפוֹת, וּבְחֹמֶר וְטִיחַ לֹא נִטּוֹחוּ" שמשון בלוך הלוי, "שבילי עולם", חלק א'
- "...הַחֶדֶר אַחֲרֵי הִטּוֹחַ קִירוֹתָיו, וְאַחֲרֵי הִמָּשְׁחוֹ בְּשָׁשַׁר..." משה סטודנצקי, "ארחות חיים", עמ' 186
לשון חז"ל נִלְחַץ וְהוּצְאוּ מִמֶּנּוּ נוֹזְלָיו.
- "...שהיתה דבילה שמינה והיא נִטּוֹחָה" (תלמוד ירושלמי, סדר זרעים, מסכת כלאיים, כ"ט, ב', פרק ו')

פועל מקראי הנקרֶה בתנ"ך אחת בבניין נפעל. קרוב לו השורש הכפול והיחידאי טח"ח^[1], וכן מקבילה לו (למשמע הראשון) גם בארמית: אֲטַח.

↑ ”לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם“ (ישעיהו מד, פסוק יח)

השורש ט־ו־ח הוא שורש הנוטה בבניינים פיעל ופועל על דרך גזרת השלמים, יתר הנטייה נעשית על דרך גזרת נע"ו/י.

בבניינים פיעל ופועל ניטה השורש לפי שורש שלם טי"ח, ולא לפי טו"ח.
בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]