טוח (שורש)

השורש ט־ו־ח הוא שורש הנוטה בבניינים פיעל ופועל על דרך גזרת השלמים, יתר הנטייה נעשית על דרך גזרת נע"ו/י.

נטיות הפעלים

ט־ו־ח	עבר	הווה/בינוני	עתיד	ציווי	שם הפועל
קַל	טָח	טָח (ב׳ פעוּל: טוּחַ)	יָטוּחַ	טוּחַ	לָטוּחַ
נִפְעַל	נִטּוֹחַ	נִטּוֹחַ	יִטּוֹחַ	הִטּוֹחַ	לְהִטּוֹחַ
הִפְעִיל	הֵטִיחַ	מֵטִיחַ	יָטִיחַ	הָטַח	לְהָטִיחַ
הֻפְעַל	הוּטַח	מוּטָח	יוּטַח	-אין-	-אין-
פִּעֵל	טִיַּח	מְטַיֵּח	יְטַיַּח	טַיַּח	לְטַיֵּחַ
פֻּעַל	טֻיַּח	מְטֻיָּח	יְטֻיַּח	-אין-	-אין-
הִתְפַּעֵל	-אין-	-אין-	-אין-	-אין-	-אין-

הערות

• בבניינים פיעל ופועל ניטה השורש לפי שורש שלם טי"ח, ולא לפי טו"ח.
• בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
• ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]