"נתינת הקול" של האריה, בהקבלה לשאגתו, הפכה במקרא שגרה... הנהימה... אינה שאגה, כי לא האריה בלבד "נוהם", כי אם גם הדב... "הנהימה" היא הבעת התרגשות חזקה, פעמים של שמחה ותאוה, ופעמים של כעס ורוגז: "אריה נוהם ודב שוקק - מושל רשע על עם דל (משלי כ"ח, טו); "נהימת האריה" במשל זה מקבילה ל"שקיקת הדב"; "השקיקות" היא ודאי, תאוה, או רעבון, לאוכל או למשקה... משמעות השורש (נהום) בערבית היא "שקיקה, תאוה, להיטות אחרי", וביחוד "להיטות אחרי אוכל"... "הנהימה היא גם הבעת כאב גדול: "ונהמת באחריתך, ככלות בשרך ושארך" (שם [משלי] ה', יא)... "הנהימה" היא לגבי הנביא נמוכה הרבה מקול השאגה ושונה ממנו. היא מזכירה לו יותר את נהמת גלי הים: "וינהם עליו ביום ההוא כנהמת-ים" (שם ה, ל).
– י' ברסלבי, "'הישאג אריה ביער וטרף אין לו'? (שאגת האריה, נהימתו והגייתו)", בית מקרא כרך ל חוברת ב, אדר א' תשכ"ז, עמ' 14
↑לפי כלל ט' בסעיף 1.1 בהחלטות האקדמיה בדקדוק: "משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ (הראשון). למשל: כְּפָפָה כְּפָפַת־ כְּפָפָתוֹ כְּפָפוֹת־ [...]". ברם, "נהמה" הוא אחד השמות בהם מתבטל הקמץ בנטייה.
