מיד

מִיָּד

לשון חז"ל באותו הרגע; ללא עיכוב, דחייה או השהיה.
- ”אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.“ (משנה, מסכת פסחים – פרק ב, משנה ח)
- ”מַה בֵּין אוֹנֵס לַמְפַתֶּה, [...] הָאוֹנֵס נוֹתֵן מִיָּד, וְהַמְפַתֶּה לִכְשֶׁיּוֹצִיא.“ (משנה, מסכת כתובות – פרק ג, משנה ד)
- ”רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד.“ (משנה, מסכת סנהדרין – פרק יא, משנה ד)
- ”מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.“ (משנה, מסכת מנחות – פרק י, משנה ה)

המילה לא קיימת במקרא. בפסוק ”וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד“ (מלכים א׳ כ, פסוק מב), אין קשר למשמעות 'באותו רגע': הכוונה היא "שילחת את האיש מן היד שלך", כלומר "החזקת בו אבל אז נתת לו ללכת". זהו שימוש נפוץ במילה יד במקרא, כמו באותו פרק: ”וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ“ (מלכים א׳ כ, פסוק כח).