חרצבות

חַרְצֻבּוֹת

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	חרצובות
הגייה^*	khartsubot
חלק דיבר	שם־עצם
מין	נקבה
שורש	ח־ר־צ־ב
דרך תצורה	משקל קַטּוּלָה
נטיות	יחיד: חַרְצֻבָּה^[1] (אמנם ראו גיזרון)

לשון המקרא שלשלאות, כבלים.
- ”הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.“ (ישעיהו נח, פסוק ו)
- ”יתר כל חרצובות קשריהם לבלתי היות עשוק ורצוץ בעדתו.“ (מגילת ברית דמשק, מאת כת קומראן, באתר מאגרים)
- ”וכל מוטה וחרצֻבה / מפורדת מפוררה / וכל קשר תפתח / אגדתו והותרה“ (שיר תהילה לכבוד רב יהודה בן יוסף, מאת רב האי גאון, באתר מאגרים)
לשון המקרא (משמעות משוערת) בהשאלה: ייסורים.
- ”כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם.“ (תהלים עג, פסוק ד)

מופיע פעמיים במקרא, מופיע רק בלשון רבים.
גיזרון המילה אינו ברור. יש הרואים במילה זו הלחם מאכדית: ḫarḫarru - שלשלת (קרוב לחיתית: har - להחזיק^[2]) ṣabātu - לֶאֱסוֹר, לקחת בשבי (קרוב לצבת וצבט). אם כן ההלחם 'חר-צבת' הוראתו: שלשלת מאסר. לפי דעה זו, האות ת' היא שורשית, וצריכה להופיע גם בצורת היחיד.
גזניוס הקביל לערבית: 'חַצְ'רַבַּ' בהוראת: קשירת חבל בחוזק.

”כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם“ (תהלים עג, פסוק ד)

דעת מקרא: אינם מתים מתוך ייסורים. ההוראה מושאלת, כמו 'חבלי ייסורים'. או שהכוונה שאינם נמצאים מחמת חולי שכובל ומרתק האדם למיטתו.
מ"צ קדרי: אין כבלים למוות שהם מביאים על אנשים.^[3]
דניאל אלקומסי (פרשן קראי מהמאה ה-9): "אין אגֻדות וחרצבת למתיהם, כי מעט ימותו ורבים יולידו". (כנראה ביאר ע"פ השורש המקראי צ־ב־ת בהוראת אגודה. והשווה בתרגום יונתן לקמן)
מדרש שוחר טוב: "לא דיי להם לרשעים שאין חרדין ועצבין מיום המיתה... דבר אחר: אין הקב"ה מאחר צביונם של רשעים, אלא כל מה שהם מבקשין מן הקב"ה הוא עושה להם, וכל זה לרעתם."

”פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע“ (ישעיהו נח, פסוק ו)

תרגום יונתן: "פְּרִדוּ כְּנִישַׁת רִשְׁעָא" - פזרו כינוס רשעים (פירש ע"פ השורש המקראי צ־ב־ת).
מלבי"ם: "רשע הנטמן ונסתר בחורים ומקום סתר תפתח את חוריו להוציאו החוצה. שרשו לדעתי חור צב, חורים מכוסים, לפתוח הטמון והנסתר והמכוסה בחור."