צבת

צֶבֶת[עריכה]

לשון המקרא אגודה, צרור, צביר.
- ”וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ“ (רות ב, פסוק ז)
- ”הַמּוֹצֵא תְפִלִּין, מַכְנִיסָן זוּג זוּג... מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְרִיכוֹת, מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן“ (משנה, מסכת עירובין – פרק י, משנה א)
- ”לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים.“ (משנה, מסכת מנחות – פרק י, משנה ט)
- ”אי רבי, אימא סיפא: וכן בצבת השני, וכן בצבת השלישי. ואי רבי - שלישי מי אית ליה? - מודה רבי בצבתים, דמתרי תלתא גברי זבין.“ (בבלי, מסכת עירובין – דף צז, עמוד א)

המילה מופיעה פעם אחת במקרא בפסוק לעיל. קרוב לשורש צ־ב־ט המקראי (ראו צבט) בהוראת: אחז, לקח.
קרוב גם לשורש החז"לי צ־ו־ת בהוראת: חיבור.

רמב"ם (מנחות י,ט): "צבתים- מן האגודות הקטנות, ומקבצין הצבתים קצתם לקצתן ועושים מהן אלומות גדולות והן נקראין כריכות."

לשון חז"ל כלי תפיסה, עפ"ר מברזל. בד"כ משמש לאחיזת דברים חמים שקשה להחזיקם ביד חשופה.
- ”רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבָת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה.“ (משנה, מסכת עירובין – פרק י, משנה טו)
- ”וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה.“ (משנה, מסכת אבות – פרק ה, משנה ו)
- ”ר' יהודה אומר: בצבת של ברזל פותחין את פיה ומרערעין אותה ומשקין אותה על כרחה.“ (תוספתא, מסכת סוטה – פרק ב, הלכה ג)