לשון חז"ל (א) קרקעית הים הנחשפת עם נסיגת הגלים; (ב) דברים שהשליך הים אל החוף; (ג) שֶׁפֶל, גֵּאוּת, גאות ושפל (תופעות הטבע).
"המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר [...]." (בבא מציעא כד א)
”אותה שעה אפשר ללקט חפצי־אמנות מתוך זוטו של ים המציאות, פליטת השטפון ששכך.“ ("דבר", 22 במרץ 1935, באתר עיתונות יהודית היסטורית)
”אם נשוה אותו אל המקצועניים הננסיים, שכל אחד מהם הוא סגור כחלזון זה בצדף שלו, וכל אחד מהם מתנשא ומתפאר בשבלוליותו הנזרקת אל החוף בשעת זוטו-של-ים [...].“ (הָרַטֶנוֹיִים, מאת נחום סוקולוב, בפרויקט בן יהודה)
”בין העמים היושבים על חוף הים רווחת הכרה עמוקה ובטוחה, שיש קשר ויחס בין זוטו של ים (עליה וירידה של מי הים) ובין הלידות.“ ("דֹאר היום", 19 באפריל 1936, באתר עיתונות יהודית היסטורית)
"מחר, בששי לאפריל, עם זוטו של ים, תפליג האניה „פרורד“ מ„עקל פרינץ החדש“. (ז'ול ורן, מסעו ופגעיו של הקפיטן הטרס. תרגם: יצחק ספיבק, 1926)
רש"י על עבודה זרה מג א: זוטו של ים - לשון ים החוזר לאחוריו עשר וחמש עשרה פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום: שלולית - כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט:
