וסת

וֶסֶת[עריכה]

לשון חז"ל הרגל, מנהג קבוע בטבע הגוף.
- "דאמר שמואל: שנוי וסת תחילת חולי" (בבא בתרא דף קמ"ו.)
מחזור הביוץ.
- "ראתה יום חמשה עשר בחודש זה, ויום ששה עשר בחודש זה, ויום שבעה עשר בחודש זה, רב אמר: קבעה לה וסת" (בבא קמא דף לז ע' ב)
- "בעא מיניה רבי אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת " (נידה דף יב ע' א)
יציאת דם הנדה במחזור הביוץ של אשה.

לשון חז"ל. אולי מושפע מיוונית: εθος ‏(ethos) – הרגל, מנהג קבוע. הביטוי "ארח-נשים" בעברית מקראית מקביל בהוראתו ל-"ווסת"-המשנאי ^{[דרושה הבהרה]}. הבהרה: ” וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים;חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים“ (בראשית יח, פסוק יא).
”וַנְּהִ֤י כַטָּמֵא֙ כֻּלָּ֔נוּ וּכְבֶ֥גֶד עִדִּ֖ים“ (ישעיהו סד, פסוק ה), "בגד עידים" כצירוף מקראי, היה פיסת בד אינטימית ששמשה לבדיקת ה"עיתים".

עברית חדשה מכשיר או התקן שבעזרתו מבצעים את פעולת הוויסות והוא מחזיק את הפעולה בתחום שנקבע.
- למקרר זה יש גם וסת טמפרטורה וגם וסת לחות.
- וסת המהירות של המנוע שומר על מהירות קבועה גם כשהעומס משתנה.