הקדיח

הִקְדִּיחַ

לשון חז"ל הבעיר הרתיח.
- ”אני שר של אש, ארד ואקרר מבחוץ ואקדיח מבפנים“ (בבלי, מסכת פסחים – דף קיח, עמוד א)
לשון חז"ל שרף, קלקל ע"י אש או מלח.
- ”הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו“ (משנה, מסכת בבא קמא – פרק ט, משנה ד)
- "יכול אפילו אמר לה הקדחת התבשיל והיא לא הקדיחה" (ספרי דברים כי תצא)
- ”והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדרתו כדי שלא יקדיח תבשילו“ (בבלי, מסכת ביצה – דף כט, עמוד א)
- "תבשיל שלישי מה עשתה, הקדיחה את הגריסין וכיון שטעמן משך ידו מהן, והתחיל אוכל פיתו ריקה" (איכה רבה פר' א)

שורש מקראי קדח (א)