הד

מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הֵד[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא הד
הגייה* hed
חלק דיבר שם־עצם
מין זכר
שורש ה־ד־ד
דרך תצורה משקל קֵטֶל
נטיות ר׳ הֵדִים, הֵד־ הֵדֵי־
  1. קול החוזר לאחר פגיעתו בעצם מרוחק. משתמשים במונח זה גם עבור השתקפות אותות אחרים (למשל, קרינה).
    • "[...] מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה בְּשִׁיר אַרְעִים, אֶקְרָא: הֵידָד, הַנְּעוּרִים! וַיַּעַן הֵד" (הֵד, מאת רחל המשוררת, בפרויקט בן יהודה)
    • "הקשיבי: איך מעל שחפים / ישיקו הכנפיים, / ונותר רק הד קולך" (רק הד קולך, מאת איתן פרץ)
    • "במהלך מלחמת העולם השנייה, מפעילי מכ"מים צבאיים הבחינו בהד חוזר כתוצאה מגשם, שלג ומשלג מעורב בגשם" (מתוך הערך מכ"ם מזג האוויר בויקיפדיה)
    • מרחוק נשמעו הדי קולות החוגגים.
  2. בהשאלה: תגובות ורושם לאחר מאורע כלשהו.


גיזרון[עריכה]

  • מילה יחידאית במקרא, בפסוק "בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ, בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם מְהוּמָה, וְלֹא הֵד הָרִים" (יחזקאל ז, פסוק ז).
הפרשנים המסורתיים נחלקו בפירושה. יונה אבן ג'נאח משייך בספר השורשים שלו את "הד" לשורש ה־ו־ד, בדומה למילה "הוד". הוא כותב שם על "הד" שבפסוק זה: "ומהענין הזה אצלי 'ולא הד הרים', והוא תֹאַר על משקל מת ולץ. והענין ולא יצילם מן הצרה הזאת הוד הריהם. כלומר, ההרים הגדולים והבצורים שלהם לא ימנעום מן האויב". על דרך זו מפרש גם פירוש המצודות.
לעומתם מפרש רש"י את "הד" שבפסוק במשמעות "קול". הוא כותב: "והד לשון צעקת הכרזה לקום לברוח אל ראשי ההרים", ומקשר את "הד" למילה "הידד". כך הוא מפרש גם את הפועל "הָדָה" שבפסוק "וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה" (ישעיהו יא, פסוק ח).
  • תמר קציר כץ מביאה במאמרה "על דרכן של מילים מקראיות קשות אל לשון ימינו"[1] את המילה כדוגמה למילה סתומה מהמקרא שחודשה בעת החדשה בהתבסס על פרשנות מסורתית. היא מציינת שהמילה הופיעה בתחילה רק בצירופים "הד קול" או "הד הרים", ולאחר מכן הופיעה גם לבדה.

צירופים[עריכה]

נגזרות[עריכה]

מילים נרדפות[עריכה]

ניגודים[עריכה]

תרגום[עריכה]

  • אנגלית: echo‏‏‏‏
  • הונגרית: visszhang‏‏‏‏
  • ערבית: صدى‏‏‏‏
  • רוסית: эхо‏‏‏‏

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

ויקיפדיה ערך בוויקיפדיה: הד

סימוכין[עריכה]

  תמר קציר כץ, "על דרכן של מילים מקראיות קשות אל לשון ימינו", מתוך: לשוננו, כרך עו, חוברת א־ב (תשע"ד), עמ' 59–77.