רש"י (בראשית מג, כ) אמר שהוא גזור מארמית "בייא" שהוא לשון תחנונים. וכן דעת גזניוס.[1] רמב"ן (שם) חלק עליו ואמר שאינו דומה. במקום, הוא אמר שהיא משורש א־ב־י/ה, כמו "אבוי", ואמר שבערבית יש מילה דומה.
שד"ל (בראשית מג, כ) אמר שהוא לשון קצרה, כאילו אמר "ראה בי" או "שים בי". אמנם גם כאשר מוסב על רבים מופיע "בי" בלשון יחיד.
רש"ר הירש (שם): "בי אדני – שורש תיבת ״בי״ אינו ברור. ״בי״ מבטא בדרך כלל בקשה לקבלת תחנונים וללימוד זכות, במצבי צרה ומבוכה. השורש יכול להיות ״בהה״, כדוגמת ״נהה״ ״נהי״ ו״ני״ (יללה ויבבה); ובאופן זה יציין ״בי״ – לפי משמעות ״בהה״ שורשו של ״בהו״ – את הבלבול וחוסר הבהירות של נפש מתנדנדת ונבוכה (עיין פירוש לעיל א, ב). השורש יכול להיות גם ״ביה״, החוזר ומופיע רק בשרשים הקרובים ״בכה״ ו״בקע״; ואז יבטא ״בי״ תחושת מצוקה."
מקור המילה בשפה האנגלית התיכונה, שהייתה מדוברת באנגליה בימי הביניים המאוחרים ובתקופת הרנסנס, החל מהמאה ה־11 עד המאה ה־16. בתקופה זו נהגו לברך איש את רעהו בברכת הפרידה "יהא אלוהים אתך", ובאנגלית התיכונה - "God be with ye". עם השנים התקצרה הברכה והפכה ל־Good bye (גּוּד בַּי) ואחר־כך התקצרה עוד יותר והפכה ל־Bye (בַּי).[דרוש מקור]
