דימוי של בני העם היהודי הצמים ומתפללים בעקבות בקשת אסתר. מתוך מגילת אסתר מאויירת מהעיר פרארה, משנת 1617. מאוספי הספרייה הלאומית
התנזרות מאכילה ומשתיה לזמן מסוים לשם מטרה דתית, כגון: כפרה על חטא או התעוררות רוחנית.
בשל מות בנו גזר האב על עצמו תענית.
"אף על פי שאמרו: מקדימין (ולא מאחרין) – מותרין בהספד ובתעניות ומתנות לאביונים" (משנה מגילה א ג)
”...ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא - המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. מכאן: כל היושב בתענית נקרא חוטא“ (בבלי, מסכת נדרים – דף י, עמוד א)
מן עִנָּה. המלה מופיעה פעם אחת במקרא, בספר עזרא: ”וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב. וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי וָאֶכְרְעָה עַל־בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל־ה' אֱלֹהָי“ (עזרא ט, פסוקים ד – ה). מקורה בשורש ע־נ־ה במשמעות סבל ויסורים. לאחר מכן מופיעה המילה בלשון חז"ל. ב"פרקים בתולדות הלשון העברית" מאת אלישע קימרון, (יחידה 2, עמ' 44) כותב: "המלה 'תענית' הבאה במקרא פעם אחת בלבד (עזרא ט, ה) ירשה בלשון חכמים את מקומה של 'צום' המקראית. אף בתרגום הארמי המלה 'צום המקראית מיתרגמת ע"י תענית המאחרת, למשל: ”הן ביום צמכם תמצאו חפץ“ (ישעיהו נח, פסוק ג) - תרגום: הא ביום תעניתכון אתון תבעין צורכיכון".
הצום כולל במהותו גם מן התענית, אך התענית אינה בהכרח כוללת את פרקטיקת (תרגול) הצום. יש המפרשים כי "תענית" אינה נרדפת ל"צום" אלא לעינוי ולסיגוף כלליים[1]. אולם, הפרשנות המסורתית מזהה בין המלים. למשל, ב"משנה מפורשת" מאת הרב אליעזר לוי במבוא למסכת תענית נכתב: "המלה 'תענית' היא מפועל 'ענה', וחז"ל משתמשים במלה זו במקום 'צום', בהתאם לדברי התורה ”ועיניתם את נפשותיכם“ (ויקרא כג, פסוק כז).
יש המבחינים כי תענית אינה באה עקב אבלות, אלא דווקא לשם תשובה והתעוררות. למשל, החת"ם סופר כותב על הלכות תעניות בספר משנה תורה לרמב"ם: "הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו, שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה... מכל מקום הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא, ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים משום שנקבעו על התשובה" (שו"ת החת"ם סופר, חלק "אורח חיים" סימן ר"ח)
ערך בוויקיפדיה: תענית