היד היתה צבוטה ומרוטה כולה, לכל ארכה, ומראיה כפומפיה. חברבורות אדומות וצלקות כחולות היו זרועות עליה כגבשושיות צפופות זו בצד זו והן מרובות על הלבן מאחורי הגדר, חיים נחמן ביאליק
[בוטניקה] החלק העליון של העלי בפרח עליו נקלטים גרגרי האבקה.
משמעות (1) בלשון המשנה. השורש הארמי "צ־ל־ק" בא בהוראת ביקוע ופילוח (למשל ”דצלקיה מצלק“ (בבלי, מסכת חולין – דף קכד, עמוד א)). אולי בדומה לפעל "צלח"[1]. בחיבור "שפת עבר החדשה" טוען ישראל חיים טביוב שמילה משנאית זו היא עברית במקורה, ומעיר: "מהשרש העברי צלק – צלח, שענינו בקוע ופלֵח ('וצלחו את הירדן'), וכן גם בערבית וארמית". בלשון חז"ל מופיעה המילה 'צלקת', אך לא מופיעים בה הפעלים הגזורים ממנה.
משמעות (2) נקראת כך על שום דמיונו של חלק זה לצלקת בעור.[דרוש מקור]
ערך בוויקיפדיה: צלקת