"בתחילת שנת תרנ"ג עבר המשורר לקורוסטישוב, לגור שם בבית חותנו. החותן לקח לביתו את חתנו הצעיר אחרי תתו לו לאשה את בתו הבכירה, מאניה, כמי שלוקח לביתו כלי יקר" (פ. לחובר, "ח.נ. ביאליק: פרשת חייו", "דבר", 29 בנובמבר 1934, ע' 4)
"לשחק עבור יוגי [ברה] זה כמו לשחק עבור אבא שלך; לשחק עבור בילי [מרטין] זה כמו לשחק עבור החותן שלך" (דון ביילור)
מקור המילה חותן במילה חתן ובפועל להתחתן - זאת לאור המסורת העתיקה שעל פיה חתונה בין שתי משפחות הייתה, למעשה, תוצאה של הסכמה בין החתן לבין אבי־האשה.[1] על־אף שמקובל כיום להשתמש גם במילה חם לתיאור קשר זה, החם הוא אבי־הבעל ביחס לאשתו. בלשון המקרא נעשית הפרדה בין חותן וחותנת לחם וחמות, בהתאמה. בלשון חז"ל, ככל הנראה בהשפעה ארמית, לא היתה הפרדה בין שני זוגות המונחים הללו. לשון המקרא היא החריגה בהקשר זה, כיוון שברוב השפות אין הפרדה בין צמדי המושגים הללו.[2]
ערך בוויקיפדיה: ערך בוויקיפדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חותן