המעיין בגמרא הנדפסת יראה שבכל אותם מקרים שבהם נזכר שכתוב את הביטוי חס וחלילה מופיעים ראשי התיבות ח"ו, ואף לא פעם מובא הצירוף המלא. מי שיבדוק גם בכתבי היד יראה שבאף אחד מהמקומות לא מופיע "חס וחלילה", וראשי התיבות מכוונים לצירוף המקביל "חס ושלום". מי שפתח את ראשי התיבות ח"ו הושפע מהמונח המקובל בימינו, חס וחלילה, ולא שם לבו לכך שאין לו שום תיעוד בספרות חז"ל – היודעת רק את הצירוף חס ושלום.
נראה שמדובר בהכלאה של הביטוי החז"לי 'חס ושלום' עם המילה המקראית חלילה, שהמילה חס היא תרגומה. ממתי החלו לומר "חס וחלילה"? יצחק גלוסקא, שכתב בכתב העת 'סיני' בשנת תשמ"ו מאמר על הביטוי "חס ושלום", סבור שהראשונים להשתמש בביטוי היו דוברי היידיש, "שנהגו לשלב בלשונם צורות לשון וביטויים מן המקרא ומן הספרות התלמודית כאחד, ומדיבור זה עבר לשמש בלשון ימינו". ייתכן שסייעה לדחיקת הצירוף "חס ושלום" העובדה שהוא אינו מובן לדוברים באופן פשוט, כפי שמעידות מחלוקות החוקרים על מקורו עד ימינו אנו.
