”אהה! צעקתי באזני געל, אהה! איכה עכרתני איש אמונתי ותסכסך כל דברי ותביאני במבוכה לא אוכל צאת? וחתני זעק ויגעש וירעש בראותו כי גם כספו עלה בתהו ואחריתו נכרתה, אך געל לבש צדקה כמדו, וירחץ בנקיון כפיו באמרו: כי נגרע אלי תמיד מכסף סחרו למאות ולאלפים.“ (עיט צבוע, מאת אברהם מאפו, בפרויקט בן יהודה)
הנאשם המשיך לרחוץ בניקיון כפיו גם לאחר שהושמע גזר הדין.