לשון חז"ל החלק שבו אוחזים בכלי עבודה או בכלי נשק בעת השימוש.
”נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ גּוֹלֶה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹלֶה.“ (משנה, מסכת מכות – פרק ב, משנה א)
”וּפִתְאֹם – דְּפִיקוֹת קַת־רוֹבֶה מִבַּחוּץ, וְצַו: 'בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, / פְּתָח! וְצֵא בְּמֹעַל־יָדַיִם. מֻקֶּפֶת תֵּבָתְךָ מִשְּׁלֹשָה עֲבָרִים“ (שני ברבורים ונהר, מאת אברהם רגלסון, בפרויקט בן יהודה)
”על שולחן העבודה לפניו – מספריים גדולות וקטנות, ערימות של דוגמאות מגלומי־ארג, גיזרי בד ופשתן וגוח, פקעות של חוטים ונימים, סכינים ארוכים מרוטי להב עם קתות של קרן“ (נפוליון מן הגטו, מאת נחום סוקולוב, בפרויקט בן יהודה)
הדק את קת הרובה אל כתף ימין, כוון אל המטרה ולחץ על ההדק.
בכמה כתבי יד של המשנה נכתב כך: "נשמט הברזל מקנתו והרג, רבי אומר אינו גולה; וחכמים אומרין גולה." (מסכת מכות, פרק ב, משנה א). לכן יש הסבורים ששורש המילה הוא ק־נ־ה.
ערך זה עוסק בקת - ידית. לערך העוסק בקת, צמח; ראו גָּת.
