קצע

קָצַע

לשון חז"ל חתך מקצת, גירד, קילף, על פי רוב בחיתוך של זוויות ישרות
- ”ואם היה גדול וקוצעו ועשאוה לפתח קטן“ (משנה, מסכת כלים – פרק יא, משנה ח)
- ” תפלה אמתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה קוצעה אף שהוא עתיד ליתן בה הרצועה“ (תוספתא, מסכת כלים – פרק ד, הלכה א)
לשון חז"ל ייבש תאנים בחום השמש לעשותן דבילות
- ”..וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְּשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גּוֹנְבֵי עֱלִי, בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.“ (משנה, מסכת תענית – פרק ד, משנה ה)

במקרא הפועל הקציע. קרוב אל קצץ, קטע וגדע.
יש קושרים^[1] לשורש ק־צ־ה, מסביר יותר את משמעות 2.
רש"י מפרש: ”'קציעות'“ (בבלי, מסכת בבא מציעא – דף כא, עמוד ב) - "תאנים שקוצצין אותם באיזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש".

לשון חז"ל סית, שייף, חתך מן הקצה
- ”עריבה גדולה שנפחתה מלקבל רימונים, והתקינה לישיבה, ר"ע מטמא. וחכמים מטהרין, עד שיקצע“ (משנה, מסכת כלים – פרק כ, משנה ד)
- ”המקצע מכולם טפח“ (משנה, מסכת כלים – פרק כז, משנה ד)
- ”אצבע שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה“ (תוספתא, מסכת כלים – פרק ד, הלכה י)