פק

פָּק

ניתוח דקדוקי – פועל
כתיב מלא
שורש וגזרה	פ־ו־ק
בניין	פָּעַל (קַל)

1. לשון המקרא [נדיר] התנודד, רעד, זעזע.

   • ”בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק“ (ירמיהו י, פסוק ד) = "הם חיזקו אותם במסמרות ובמקבות, כך שהם לא יתנודדו"

2. לשון המקרא בהשאלה מן (1): [נדיר] כשל.

   • ”כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה“ (ישעיהו כח, פסוק ז) = "כשלו במשפטים הפלילים שלהם".

גיזרון

• משמעו הכללי של השורש הוא 'התנודד, זעזע, רעד', קשור אל פקק ופקפק (משם פִּקְפֵּק 'היסס'). משם המילה פיק 'רעד' (בעיקר בביטוי פיק ברכיים) והמילה פוקה 'זעזוע' ולכן 'תקלה, מכשול'.
• קיים גם במקרא שורש פ-ו-ק אחר שמשמעו הכללי 'יצא' (משם הפיק), שמקביל לשורש ארמי נ-פ-ק 'יצא' שהושאל בעברית חדשה (משם ניפק, הנפיק).
• פעמיים במקרא, בפסוקים לעיל.

צירופים

• פקו ברכיו

נגזרות

• פיק
• פוקה

מידע נוסף

• לא מופיע בפסוק בארמית ”וְאָמַר [...] פֻּקוּ וֶאֱתוֹ“ (דניאל ג, פסוק כו) = "צְאוּ ובּוֹאוּ": שם מופיע השורש הארמי נ-פ-ק (ציווי, רבים: פֻּקוּ), שמשעמו 'יצא' ומקביל לשורש עברי פ-ו-ק אחר, ראו הפיק.

ראו גם

• הפיק
• פקפק