מן השורש נ-פ-ק שמשמעו הכללי 'יצא' (בניין פיעל 'הוציא'), שהושאל בעברית חדשה מהשורש הארמי נ-פ-ק 'יצא' (ממנו נפקניתנפקא מינה), שמקביל לשורש העברי במקרא פ־ו־ק 'יצא', ראו הפיק.
נפוץ בארמית במשמע 'יצא' (בניין פעל): ”אַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל“ (דניאל ב, פסוק יד) "אריוך, רב הטבחים של המלך, שיצא בכדי לקטול את חכמי בבל". תיבת נפק מופיעה בפפירוס הארמי מפדובה המיוחס ליהודים היושבים ביב, בלשון ריבוי : "מיום זי נפקתם מן מצרין", בהוראת:"מיום זה (בו) יצאתם ממצרים" [1].