ביטוי שנעשה שגור בתקופת לשון חז"ל המורכב מהטיית התואר בריא. תיבת "בָּרִי" מופיעה בלשון חז"ל בהוראת: ודאי ויציב. ”בזמן שנשתתק מתוך בוריו אבל אם נשתתק מתוך חולייו דייו“ (ירושלמי, מסכת גיטין – דף מח, עמוד ג) ל"ז "בוריו" כמו בבריאותו.
לעיתים נראה משורש בר ברר זַכּוּת ”כאדם שזורה ונותן תבן בפני עצמו וקש בפני עצמו כדי שיעמיד את הדגן על בוריו“ (ויקרא רבה, פרשה יד, סימן ו) בברור
