סמא

סִמֵּא

לשון חז"ל קלקל את חוש הראיה. עִוֵּר, גרם לעִוָּרוֹן.
- "המסמא את עינו והמצבה את כריסו והמעבה את שוקיו אין נפטר מן העולם עד שיהא לו כן" (תוספתא, סדר זרעים, מסכת פיאה, פרק ד', י"ד)
- "אומרים ונמצאו זוממין משלמין לרב סימא שתיהן כאחת והפיל שינו כאחת ובאו אחרים ואמרו לא כי אלא שתיהן זו אחר זו ונמצאו זוממין משלמין לעבד סימא שתיהן זו אחר זו והפיל" (תוספתא, סדר נזיקין, מסכת מכות, פרק א', ג')
- ישנו חשש כבד כי המחלה שתקפה את הישיש תסמא אותו לחלוטין.
גרם לחולשה -גם זמנית- בראיה.
- כשחיל האויר הפציץ את העיר נראה הבזק אור מסמא ואחריו נשמע קול נפץ אדיר.

השורש ס־מ־א הוא שורש מגזרת נל"א.

משנת הרמב"ם והתלמוד הירושלמי נהגו בפועל זה גם על דרך גזרת נל"י/ה:

"סימה את עינו, רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים" (משנה תורה להרמב"ם,ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק)

"סימה את עינה קטע את ידה שיבר את רגלה למי הוא משלם לה או לאביה?" (תלמוד ירושלמי, סדר נשים, מסכת כתובות)