סומא

סוּמָא או סוֹמָא

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	סומא
הגייה^*	suma
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ס־מ־א, גזרת נל"א
דרך תצורה
נטיות	נ׳ (ראו גיזרון) ר׳ סוּמִין או סוּמִים

לשון חז"ל שמאור עיניו אינו. שאינו מסוגל לראות.
- "הגונב את הקיטעת ואת החיגרת ואת הסומא הגונב של שותפין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה" (תוספתא, סדר נזיקין, מסכת בבא קמא, פרק ז', ד')

מארמית:
יש הוגים סוֹמֶא לזכר וסוֹמָא לנקבה.
השורש הוא סמי'ה (נל"א) הפועל סַמִי בארמית משמעו להסתיר, לכסות. ”סמי קילתא מקמי חמירתא“ (בבלי, מסכת פסחים – דף מה, עמוד ב)

השורש ס־מ־א הוא שורש מגזרת נל"א.

משנת הרמב"ם והתלמוד הירושלמי נהגו בפועל זה גם על דרך גזרת נל"י/ה:

"סימה את עינו, רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים" (משנה תורה להרמב"ם,ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק)

"סימה את עינה קטע את ידה שיבר את רגלה למי הוא משלם לה או לאביה?" (תלמוד ירושלמי, סדר נשים, מסכת כתובות)