מצולה

מְצוּלָה

לשון המקרא מעמקי הים.
- ”וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.“ (יונה ב, פסוק ד)
- ”וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים וְהֹבִישׁוּ כֹּל מְצוּלוֹת יְאֹר וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר.“ (זכריה י, פסוק יא)
- ”אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל-תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל-תֶּאְטַר-עָלַי בְּאֵר פִּיהָ.“ (תהלים סט, פסוק טז)
- ”וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ-הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת-רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ-אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים.“ (נחמיה ט, פסוק יא)
לשון המקרא מקום נמוך מאד.
- ”וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה“ (זכריה א, פסוק ח)
- ”שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת.“ (תהלים פח, פסוק ז)

משורש מקראי: צ־ל־ל בהוראת: מקום עמוק, השוו צָלַל - ירידה אל מקום עמוק. מסתבר שבמקור גזור מהשורש צ־ל־ל א בהוראת: בבואה אפלה, חושך. והושאל להוראת מקומות עמוקים שהם חשוכים.
ברוב ההופעות במקרא משמעות היא עומק הים, אבל בשני הפסוקים בסעיף 2 הכוונה למקום עמוק באופן כללי.^[1]
צורת היחיד "מְצוּלָה", צורת הרבים "מְצוֹלוֹת", וצורת הסמיכות ברבים: "מְצוּלוֹת". מופיעה גם בצורה היחידאית ובלשון יחיד 'צולה' ”הָאֹמֵר לַצּוּלָה - חֳרָבִי!“ (ישעיהו מד, פסוק כז).
בתחילת המאה ה-14 לסה"נ נדחקה צורת מילה זו, והפכה נדירה בשפה העברית ואולם עקבותיה נשארו בלהג יהודי בבל שבלשונם מדבריות עיראק החרבות נקראות גם כיום בשם צ'ול.

ערך בוויקיפדיה: מצולות

↑ ראו במפרשים בזכריה שהכוונה לבקעה או לגיא. כך מסתבר גם מכך שהדבים גדלים בחורש ולא סמוך למקור מים. גם מההקשר שם נראה שאין הכוונה לעומק הים.