לגין

לָגִין[עריכה]

לשון חז"ל כד, בקבוק.
- ”רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת – בְּכוֹס, בְּיוֹם טוֹב – בְּלָגִין, וּבַמּוֹעֵד – בְּחָבִית“ (משנה, מסכת שבת – פרק כ, משנה ב)
- ”לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין, הַלָּגִין טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין.“ (משנה, מסכת אהלות – פרק ה, משנה ד)

בעבר הוצע גיזרון מניב בבלי, שורש ארכאי ל-ג-ג, ”וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן“ (ויקרא יד, פסוק י) .גם בהוראת מידת משקל מן העולם העתיק, כ-400 סמ"ק ”רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר בשמן בשמן שני פעמים אילו לא נאמר אלא בשמן אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג“ (משנה, מסכת מנחות – פרק פט, משנה א) . בתלמוד ירושלמי, בצורת "לוגא" - "כמה לוגא עביד תרתין ליטרין"?
כיום מקובל יותר הגיזרון מיוונית בהגיית: לגינוס: (λάγηνος) (לטינית: lagena), כשם של בקבוק חרס בעל צוואר וידיות. הלגין נזכר גם על גבי אוסטרקאות מיב המתוארכות לתקופה הפרסית, בכתיב: 'לגן'. אכדית: לגנֻ (lagnu). המילה מצוייה גם בארמית: "לְגִינָא".^[1]

על־פי כתב יד קאופמן צורת הרבים של המילה נכתבת בקמץ, וזאת בניגוד למילונים כגון "מילון אבן־שושן", שבהם נכתב כי הלמ"ד מנוקדת בשווא.

↑ שי היימנס, המילים השאולות מיוונית ומלטינית במשנה. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2013. עמ' 122-123.