חן חן

תוכן עניינים

לשון המקרא קריאה להכרת תודה.
- ”מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה, תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ“ (זכריה ד, פסוק ז).
- ”תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לְאֶבֶן הָרֹאשָׁה, בַּת שִׁיר בְּבַת עַיִן חֲרוּשָׁה“ (תשואות חן חן, מאת ר' יהודה הלוי, בפרויקט בן יהודה)
- ”יהיו לנו איפוא סופרינו בחו"ל, שאינם משתמשים בלשון עברית אלא לכתיבת מאמרים, מטהרים כבכל אוות נפשם ואנו נכיר להם טובה ונאמר להם חן-חן“ (הצעות חידושי מלים, מאת אליעזר בן-יהודה, בפרויקט בן יהודה)
- "חן חן למתחנפן." ("גבעת חלפון אינה עונה", הגשש החיוור)

הכפלה של המילה חֵן, שמשמעותה יופי. במקור התנ"כי, הכוונה היא: אנשים ישבחו את יופייה (של התשובה האומרת שה' יכול להוציא את האבן עליה מבוסס בעולם) בקול שאון, ובהדגשה על ידי הכפלת המילה.
עם הזמן, היטשטש המקור, ונעשה שימוש במושג כהכרת תודה כללית, בדומה ללשונות אירופאיות אחרות בהן מילה שמשמעה 'תודה' היא גלגול מטונימי של מילה שמשמעה 'חן', כגון efcharistó) ευχαριστώ) ביוונית, gratia בלטינית ^[1], ו־danke schön בגרמנית.
בתחילה נכתב הביטוי: "חן, חן", אולם לאחר מכן, "חן־חן".