השורשים "שׁ־ו־ב" ו־"ח־ז־ר" קרובים זה לזה במשמעותם.
במקרא השורש שׁ־ו־ב בא הן במשמעות שיבה לדרך ה' והן במשמעות שיבה לדרך החטא (ממנה נגזרו המילים משובה ו"שׁוֹבָב". ראו בערך שׁוֹבָב). ברם, בלשון המשנה התייחדה המילה "תשובה" רק לחזרה אל דרך ה'. גם הפועל "חזר" בא לעיתים לציון התחרטות, כמו בביטוי "חזר בו", ובכך יש כפל מסויים בביטוי "חזר בתשובה". כותב על כך גד בן־עמי צרפתי:
"מכל מקום, השורש המביע את החרטה המוסרית במילואה הוא "שוב", ואין "חזר" מספיק להוראה זו, ועל כן כשהשתמשו בו בעניין זה חיזקו אותו ואמרו 'חזר בתשובה'. ויש לשים לב לביטוי זה, שהיה טאוטולוגי, אילו לא ניתקה המלה 'תשובה' את כל קשריה מהוראתה הראשונה הממשית, עד שלא יהיה פירושה אלא 'חרטה'".[1]
המטה בלא חיטוף בפה"פ הגרונית, אינו שוגה, אע"פ שזוהי דרך המלך במקורות. צורות עם שווא לפני הגרונית מותרות, למשל: יַחְזֹר, נֶחְזַר, לְהַחְזִיר, מָחְזָר (מֻחְזָר) וכיוצא באלה.