השם נגזר מהשורש שׁ־ו־ב, והפעולה שיבה יכולה לציין תנועה פיסית או תנועה רוחנית. השיבה יכולה להיות אל דרך ה' (למשל, ”לכו ונשובה אל ה'“ (הושע ו, פסוק א)), או אל דרך החטא (למשל, ”כי על כן שבתם מאחרי ה'“ (במדבר יד, פסוק מג)). השמות שובב ומשובה שייכים להוראה השנייה.
בלשון חכמים "שיבה" במשמעות הרוחנית היא רק לטובה, והשם "תשובה" הורה על חזרה אל דרך ה', כמו בביטוי חזר בתשובה. [1]
במקורות השם "שובב" מתאר בעיקר חוטא. אדם הסוטה מדרך הישר והולך בשרירות לבו. גם בלשון התחייה הוא בא במשמעות שלילית מאוד, לצד בן בליעל, אכזר, נבזה. למשל: ”[...]והנערים השובבים ככלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. יפליאו מכותיו ויחדשו עליו רגע רגע את משובתם וזדון תעתועיהם“ (דִמְעַת-עֲשֻׁקִים, מאת דוד ישעיהו זילברבוש, בפרויקט בן יהודה) או אז כחץ מקשת רץ אליו נער שובב בן שש שנה, ובחימה שפוכה אחז בציצית ראשו, וישלכהו סחב והשלך על פני האדמה" "אכזר", "נבזה" "חדל אישים" "לקורות היהודים במאראקא" (מרוקו) מתוך עיתון "המגיד" מתאריך 6/3/1867, עמ' 4. לעיתים הוא מופיע בביטוי ובפרט בביטוי "הלך שובב" כבישעיהו נז יז.
אולם, כיום משמעות המילה בדרך כלל אינה כה שלילית, ומתארת קלות־דעת ועליזות. לעיתים היא משוייכת לתחום המיני.[2]
בכמה פסוקים במקרא נחלקים הפרשנים בפירוש הפועל "שׁוֹבֵב" - חלקם מפרשים אותו בהוראה "השבה" וחלקם בהוראת "שובבות". למשל: על הפסוק ”נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ“ (תהלים כג, פסוק ג) כותב מלבי"ם: "שה' עשה אותי שובב ופראי"; ולעומתו, רש"י: "רוחי שהופג בצרות ובמנוסה ישובב לקדמותו".
כמה מהפרשנים קישרו את פעלי השורש למנוחה ולשקט, כמו בביטוי בשובה ונחת, ולא רק להשבה ולהחזקה. למשל: אבן ג'נאח [ בספר השרשים] כותב על ”נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב“ (תהלים כג, פסוק ג) שלעיל: "[...] אך פרושו יניח לנפשי וישקיטנה". כך מפרש גם המצודות את הפסוק.
מלבי"ם כותב על הפועל ”שׁוֹבְבָה“ (ירמיהו ח, פסוק ה) בפסוק לעיל: "שהם שבים 'תשובה נצחת', ר"ל שהם שבים לנצח מדרכם, שבים מדרך הרע אל הטוב ושוב שבים מדרך הטוב אל דרך הרע" וראה בערך שובב את הכתוב במאמר "עיונים בסימנטיקה של לשון חז"ל ובדרשותיהם (סיום)".
שימו לב שהטיות רבות בצורת הסביל "פוֹלַל" זהות לצורות הפעילות ב"פוֹלֵל". למשל: "שׁוֹבַבְתִי" (פוֹלַלְתִי), "מְשׁוֹבֶבֶת" (מְפוֹלֶלֶת), "תְּשׁוֹבְבוּ" (תְּפוֹלְלוּ) ועוד.