חברותי

חַבְרוּתִי

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	חברותי
הגייה^*	khavruti
חלק דיבר	תואר
מין	זכר
שורש	ח־ב־ר
דרך תצורה	חברותא + ־ִי
נטיות	נ׳ חַבְרוּתִית, ר׳ חַבְרוּתִיִּים, נ"ר חַבְרוּתִיִּוֹת

מי שמעורה בחברה וחש בנוח במצבים הומי־אדם.
- ”כי בעת ההיא, ואני טרם אמצא בי "נטיה טבעית" ו"נטיה מוסרית", "אני פרטי" ו"ואני חברותי", הנלחמים יחדיו“ (מצווה, מאת י"ח ברנר, בפרויקט בן יהודה)
- ”ואך בסור אבן נגף הזאת מעל דרכה, דרך האשה-הרעיה, שבה מאליה אל אישה, אשר הקשר החברותי וחיי-הבית המשותפים עשום לאגודה אחת?“ (על חטא, מאת בן-אביגדור, בפרויקט בן יהודה)
- ”סטורס הוא אדם משכיל, יודע לשונות הרבה, בעל כשרונות שונים, יודע פרק במוסיקה ואיש חברותי.“ (ארץ ישראל תחת שלטון-הצבא-הבריטי, מאת מרדכי בן הלל הכהן, בפרויקט בן יהודה)