זנק

זִנֵּק

לשון המקרא קפץ בכוח ובמהירות ממקומו.
- ”וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן“ (דברים לג, פסוק כב)
לשון חז"ל חיה ששטף דמה בכוח. זרם נוזלים שיצא בכוח.
- ”השוחט את המסוכנת רבן שמעון בן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה“ (משנה, מסכת חולין – פרק ב, משנה ו)

המילה מופיעה פעם אחת במקרא. אין חבר לשורש ולכן הוא מתפרש על פי פשט התיאור. אולי^[1] קרוב אל זרק, גם סורית ܙܢܩܐ (זנקא) 'זרק, דחף ל-'.
לפי המדרשים ז־נ־ק הוא לשון זרימת נוזלים כמשמעות 2 והתפצלותם לנחלים וכך גם פסוק תוארו הנחלים ששוטפים וזורמים מן הבשן.

במובן אחר ”א"ל הקדוש ברוך הוא אתם זינקתם את בני בבשר שהייתם אוכלין ולא הייתם נותנין להם אף אני אעשה לבני שישחטו את הצאן שאתם משתחוים להן והן אוכלין ואתם נמסים“ (שמות רבה, פרשה טז, סימן ד)