ע"פ הפסוק בישעיה: ”אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר“ (ישעיהו ח, פסוק כ) ההוראה הנפוצה של הביטוי מבוססת על הפירוש שכאן המילה שַׁחַר, בהוראה מושאלת לאור, הארה, שהדברים שנאמרו לפני כן אין להם אור, כלומר אלו דברים שעדיף שיהיו "מוחשכים" משום שהינם חסרי טעם ואין ראוי להקשיב להם.[1]
ההיגד המקראי מספר הושע מוסב בוולגטה אודות אי-אלו שיאמרו כדבר הזה, שאין לו שחר, ומשכך לא תזרח עליהם השמש משום שבחרו בדרך שלא תצלח.[2] באופן דומה פירש ר"א מבלגנצי: "אין לו לעם הדורש אֹתם ולעצמו לישראל הדורשם שחר ואורה בדרך זה אלא צרה וחשיכה ואפילה יקראהו". שד"ל הקשה על פירוש זה שהשינוי מרבים ליחיד ("יֹאמְרוּ.. לוֹ") מוכיח ש"אין לו שחר" לא חוזר ל"יאמרו" אלא ל"דבר".
תרגום יונתן: "וְיֵימְרוּן לְכוֹן כְּפִתְגָמָא הָדֵין מִכְּעַן לֵית לֵיהּ מַן דִשְׁחַר וְיַבְעִינֵיהּ". כלומר פירש שהוא משורש שׁ־ח־ר ג בהוראת: בקשה, חיפוש, ביקור (ראו שִׁחֵר), כלומר דבר שאין לו שׁוֹחֵר.
