ע"פ הפסוק בישעיה: ”אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר“ (ישעיהו ח, פסוק כ) ההוראה הנפוצה של הביטוי מבוססת על הפירוש שכאן המילה שַׁחַר, בהוראה מושאלת לאור, הארה, שהדברים שנאמרו לפני כן אין להם אור, כלומר אלו דברים חשוכים וחסרי טעם שאין ראוי להקשיב להם.[1]
בוולגטה פירש שזה מוסב על מי שיאמר כדבר הזה, שאין לו שחר, לא יזרח עליו השמש משום שבחר בדרך שלא תצלח.[2] באופן דומה פירש ר"א מבלגנצי: "אין לו לעם הדורש אֹתם ולעצמו לישראל הדורשם שחר ואורה בדרך זה אלא צרה וחשיכה ואפילה יקראהו". שד"ל הקשה על פירוש זה שהשינוי מרבים ליחיד ("יֹאמְרוּ.. לוֹ") מוכיח ש"אין לו שחר" לא חוזר ל"יאמרו" אלא ל"דבר".
תרגום יונתן: "וְיֵימְרוּן לְכוֹן כְּפִתְגָמָא הָדֵין מִכְּעַן לֵית לֵיהּ מַן דִשְׁחַר וְיַבְעִינֵיהּ". כלומר פירש שהוא משורש שׁ־ח־ר ג בהוראת: בקשה, חיפוש, ביקור (ראו שִׁחֵר), כלומר דבר שאין לו שׁוֹחֵר.