”המשלוח המהיר של צי וצבא לארץ, מנשר הנציב המוקיע את זוועות הפורעים בישוב היהודי... מעידים על רצון הממשלה האנגלית למלא את חובתה כלפי שלום הארץ, הצדק האנושי ותביעות המנדט“ (על מאורעות אב, מאת דוד בן גוריון, בפרויקט בן יהודה)
מחידושי אליעזר בן־יהודה. מערבית: مِنْشَور (מִנְשור) – כרוז, מכתב גלוי; מן השורש نَشَرَ (נַשַׁרַ) – פרסם.
בן־יהודה הציע לראות שורש זה בפסוק: ”אֶל-חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל-בֵּית ה' יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל-תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ“ (הושע ח, פסוק א). על כך כתב בן־יהודה בעיתונו "האור": "מה הדמיון הזה של הנשר ללקיחת שופר? הראית מימיך נשר תוקע בשופר?... אבל, גם הצרוף הזה של נ־ש־ר... יש לו בערבית עוד משמעת: פרסם, הודיע ברבים איזה דבר חדש, איזו בשורה חדשה... מהשורש הזה נוכל לגזור השם 'מִנְשָׁר' למה שקוראים בלשונות העמים מאניפסט, ובערבית מנשור...". (מדור "תחית הלשון" בעיתון "האור", י"ב חשוון התרנ"ב, 13/11/1891).
עם זאת יש להעיר כי מבחינה אטימולוגית השערתו של בן־יהודה בעייתית, משום ש־ش ערבית מקבילה לשׂי"ן עברית, ולכן היינו מצפים לשורש נ־שׂ־ר (ואולי נס"ר) במשמעות זו.
יצחק אבינרי התנגד לחידוש "מנשר" והציע במקומה את "כרוז". הוא כתב: "מנשר זה מה פירושו? מי שאינו יודע ערבית, אין ה'מנשר' אומר לו דבר. ומי שיודע ערבית – הרי 'המנשר' כאומר לו: אכן, דלה ועלובה היא עדיין שפתנו העברית"[1]
↑"כיבושי העברית בדורנו" מאת יצחק אבינרי. מתוך מאמרו של פרופסור יהודה שנהב "הפוליטיקה והתיאולוגיה של התרגום: כיצד מתרגמים נכבה מערבית לעברית?", סוציולוגיה ישראלית יד (1)
