שונרא

שׁוּנְרָא

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	שונרא
הגייה*	shunra
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר ונקבה
שורש
דרך תצורה
נטיות	ר׳ שׁוּנָרִין; נ׳ גם שונרתא

1. [ארמית] חתול.

   • ”כרכושתא ושונרא עבדו הילולה מתרבא דביש גדא.“ (בבלי, מסכת סנהדרין – דף קה, עמוד א) (תרגום: חולדה וחתול עשו חגיגה מהחֵלב של חסר המזל)
   • "ואתא שונרא ואכל לגדיא." (חד גדיא)
   • ”שוּנרא זעירא! – היה פונה לאחד ממסוביו, בעל מרה שחורה ביותר – למה ישבת, בעל־בכי שלי, בקרן זוית – ותוריד את ראשך?“ (בחורף, מאת יוסף חיים ברנר, 1903, באתר מאגרים)
   • ”הרואה חתול בחלום, באתרא דקרו ליה שונרא נעשית לו שירה נאה, שינרא נעשה לו שינוי רע“ (בבלי, מסכת ברכות – דף נו, עמוד ב)

נגזרות

• שֻׁנָּר