קפדה

לערך העוסק בארמית; ראו קְפֵּידָא.

קְפָדָה

לשון המקרא זעם, ודריכות לקראת הבאות .
- ”וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם, וְיָרְשׁוּ אֶת-בָּתֵּיהֶם; וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים, וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם. קְפָדָה-בָא; וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם, וָאָיִן“ (יחזקאל ז, פסוק כד)

יחידאית, נגזרה מן קפד, ה'-סופית נתווספה כבצורות אחרות כגון ”הַחַשְׁמַלָה“ (יחזקאל ח, פסוק ב) , ”סוּפָתָה“ (הושע ח, פסוק ז) , ”הַמָּוְתָה“ (תהלים קטז, פסוק טו) . עפ"י לשון סורית qpd, qpdˀ בהוראת 'הגיע-הפחד', יש המפרשים 'קפדה' (=קפדה, ממנה נגזרה תיבת קפוד) בהוראת סמר, כמו: ”סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי“ (תהלים קיט, פסוק קכ).

ערך בוויקיפדיה: ערך בוויקיפדיה

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קפדה