קמקום

קֻמְקוּם

לשון חז"ל קנקן להרתיח בו מים.
- ”קֻמְקוּם שֶׁהוּא מַרְתִּיחַ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יָצְאוּ מַשְׁקִין מִתּוֹכוֹ וְנָגְעוּ בַאֲחוֹרָיו וְחָזְרוּ לְתוֹכוֹ.“ (משנה, מסכת כלים – פרק כה, משנה ח)
- ”וְלֹא יִטְבֹּל אֶת הַקֻּמְקוּם בַּפֶּחָמִים, אֶלָּא אִם שִׁפְשֵׁף.“ (משנה, מסכת מקואות – פרק ט, משנה ב)
- ”אם יש בה אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממים לו עשרה קומקומים בבת אחת באמבטי קטנה, מותר לרחוץ בה מיד.“ (בבלי, מסכת שבת – דף קנא, עמוד א)
- המשרתת הציתה אש בתנור ושפתה קומקום גדול של מים כדי להרתיח תה. (יחזקאל קוטיק, מה שראיתי).

לשון חז"ל כנראה מארמית: קוּמְקְמָא - קנקן להרתחת מים. יש אומרים שמקור המילה כנראה משומרית: GUM.GUM, ומשם לאכדית: qumqummatu - תנור פחם.^[1] אחרים אומרים שמקור המילה מאכדית: 𒂁𒆪𒆪𒁍 (kukkupu) - כלי קטן לנסך.
בסורית: ܩܘܿܩܡܵܐ (קוּקְמָא) - סיר. ומשם התגלגל אל השפות האירופאיות, השוו יוונית: koúkkouma) κούκκουμα) ולטינית: cucuma – קנקן להרתחת מים.

תרגום

τσαγιέρα‏‏‏‏ (תעתיק: tsagiéra)

چای‌جوش‏‏‏‏ (תעתיק: גָאיג'וֹשׁ)

чайник‏‏‏‏ (תעתיק: čájnik)

ערך בוויקיפדיה: קומקום

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קומקומים