קרוב אל הפועל נָקַב (משורש נ־ק־ב), שאף הוא משמש בהוראת: קללה. שתי הצורות מופיעות זה לצד זה בפסוק ”מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה.“ (במדבר כג, פסוק ח). השורש הזה מופיע בעיקר בסיפור בלעם. לגבי הצורות האחרות ("יִקְּבֻהוּ", "אֶקּוֹב") מסתבר שהם מהשורש נ־ק־ב. לאור זאת יש מקום לומר שמדובר בהשפעה ממואבית או משפה שמית אחרת.
בלחש פרוטו-כנעני שנכלל בכתבי הפירמידות מהאלף השלישי לפנה"ס מופיעה המילה kbbh (קבבה) בהוראת: לחשהּ, בהקשר מאגי.[1] כמו כן יש להשוות זאת לאכדית: qabû - לומר, לדבר, לבטא. וכן: לייעד, להכריז.[2] מסתבר אם כן שהצורה בשורש נ־ק־ב היא משנית.
לערך העוסק בקציצת בשר; ראו כַּבָּבּ.