”אז דומה לך כאילו כל העולם לא נברא אלא בשבילך, והנך ציפור דרור בכל חללו של עולם, הרי אתה עומד ברשות עצמך ואין לזר אתך, לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא“ (יוסל הגנן, מאת שלום עליכם, בפרויקט בן יהודה)
”מאס לעבוד את אדמתו כאביו וכאבי אביו ובחר בחיים שאין בהם עמל ועול ויהי חפשי כציפור ביערות, בדרכים הרחבות.“ (הגזלן, מאת יוסף לואידור, בפרויקט בן יהודה)
צורת הזכר כשם פרטי לזכר וצורת הנקבה כשם פרטי לנקבה.
למילה מקבילות בשפות שמיות רבות: אוגריתית, פיניקית – ṣpr; ארמית־סורית – ṣeppǝrā; ארמית־מנדעית – ṣipra; ערבית – عُصْفُور (עֻצְפוּר) ועוד. גיוון הצורות מקשה מאוד על שחזור מדויק של הצורה הפרוטושמית המקורית. במקבילה הערבית לא המבנה התנועתי בלבד אלא גם שלד העיצורים עצמו שונה: עצפר ולא צפר, וכך גם בכמה מניבי הדרום ערבית החדשה. מתועדות גם מילים שמיות ל"ציפור" ששלדן העיצורי הוא עצר. אף על פי שיש הסבורים שגם מילים אלה קשורות אטימולוגית לצִפּוֹר, סביר יותר שבמקור היו שתי מילים שונות עבור המושג "ציפור", שעיצוריהן היו *עצר ו-*צפר (אין טעם לנסות לשחזר את מבנן התנועתי המדויק); צורות כמו עֻצְפוּר נוצרו כנראה כתוצאה ממיזוג של השתיים. תופעה זו של מיזוג או השפעה הדדית בין מילים שאינן קרובות במוצאן, בשל דמיון פונטי או סמנטי מקרי ביניהן, מוכרת בהתפתחות הלשונות (זהו מקרה של קונטמינציה).
תנועת החולם בצִפּוֹר משקפת מבחינה היסטורית תנועת o (< u*) קצרה מקורית ולא o ארוכה, כפי שמעידה היחטפותה בצורת הריבוי המקראית צִפֳּרִים.[1] התנועה לא נחטפה כרגיל לשווא נע אלא לחטף קמץ שמשמר את איכותה. תופעה זו מוכרת במילים אחדות, ובפרט יש להזכיר בעניין זה את הזוג שִבֹּלֶת/שִׁבֳּלִים: הן בצִפֳּרִים והן בשִׁבֳּלִים העיצור המנוקד בחטף קמץ הוא שפתי (פ"א ובי"ת בהתאמה), ויש יסוד להניח שעובדה זו סייעה לשמירת איכות תנועת החולם, שאף היא מבוטאת בעיגול השפתיים.
מסמלת את עלות השחר בציוציה, השוו צפר בהוראת השכים.
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ציפורים